החלטה בתיק בש"א 7181/07

1. לפני בקשה הכוללת מספר עתירות חילופיות, שהעיקרית שבהן הינה לבטל את פסק הדין מיום 20.11.06 שניתן על ידי כב' הרשם גלדשטין בתביעה שכנגד, אותה הגישו המבקש ואחרים נגד המשיבה, לפיה נדחתה התביעה שכנגד מחמת אי הפקדת ערובה להבטחת הוצאות כפי שנקבע על ידו בבקשה שהוגשה ע"י המשיבה (להלן: " פסק הדין").

2. המבקש ביחד עם שניים אחרים: אקוורום ר.פ. סרן בע"מ (להלן: " החברה") ומר יצחק פנסו (להלן: " פנסו"), הגישו תביעה שכנגד (שלושת אלה, המבקש, החברה ופנסו, להלן: " התובעים שכנגד"). התביעה שכנגד, הוגשה במסגרת תביעה ראשית שהמשיבה הגישה נגד שלושת התובעים שכנגד. במהלך ישיבות מקדמיות הוסכם על מחיקת התביעה הראשית נגד המבקש ונגד פנסו ונותרה התביעה הראשית נגד החברה וכן נותרה התביעה שכנגד מטעם שלושת התובעים שכנגד, נגד המשיבה.

3. המשיבה הגישה בקשה (בש"א 9156/06), לחייב את התובעים שכנגד בערובה להוצאותיה בגין התביעה שכנגד לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (להלן: " התקנות").

הבקשה הועברה לתגובת התובעים שכנגד, אך אלה נמנעו מלהגיש תגובה. בחלוף המועד להגשת התגובה, הגישה המשיבה בקשה למתן החלטה בהעדר תגובה. ביום 9.10.06 קיבל כב' הרשם גלדשטין את הבקשה מחמת העדר תגובה והורה כי על המשיבים שכנגד להפקיד ערובה בסך של 50,000 ש"ח עד ליום 15.11.06. עוד נקבע בהחלטה כי התובעים שכנגד לא יפקידו את הערובה, תדחה התביעה שכנגד ללא צורך בהודעה נוספת (להלן: " ההחלטה להפקדת ערובה").

4.     התובעים שכנגד לא הפקידו את הערובה ולפיכך הגישה המשיבה ביום 16.11.06 בקשה (בש"א 23852/06) למתן פסק דין מחמת אי הפקדת הערובה. ביום 20.11.06 החליט כב' הרשם גלדשטין: " בהעדר הפקדה כמבוקש", ובהמשך, באותו יום נחתמה על ידו פסיקתא המורה על דחיית התביעה שכנגד וחיוב התובעים שכנגד ביחד ולחוד בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 40,940 ש"ח בצירוף מע"מ (להלן: " פסק הדין").

5. המבקש הגיש את הבקשה שלפני לביטול פסק הדין (בש"א 7181/07). במסגרת הבקשה התבקש בית המשפט גם להורות על הארכת המועד להגשת תגובה לבקשה להפקדת ערובה, באופן שהתגובה תוגש תוך 30 יום מיום ההחלטה בבקשה. לחילופין ביקש כי אם לא יבוטל פסק הדין, יופחת סכום ההוצאות שהושתו בפסק הדין.

6.      המשיבה הגישה תגובה לבקשה לביטול  פסק הדין, אך זו לא הובאה לפני. המבקש הגיש ביום 18.4.07 בקשה לקבלת בקשתו לביטול פסק הדין מחמת העדר תגובה של המשיבה, ובנסיבות אלה נעתרתי לבקשה 28.4.07. רק בדיעבד הסתבר כי הוגשה במועד תגובה של המשיבה לבקשה לביטול פסק הדין וזאת במסגרת בקשה שהגישה המשיבה לבטל את ההחלטה (בש"א 9758/07).

7.      אין חולק כי המשיבה הגישה תגובה לבקשת המבקש לביטול פסק הדין ולכן דין ההחלטה שניתנה מחמת העדר תגובה להתבטל, ונכון עשה בא כוח המבקש שעה שלא התנגד לבקשה לביטול ההחלטה והשאיר אותה לשיקול דעת בית המשפט. בנסיבות אלה, החלטתי מיום 28.4.07 לקבלת בקשה לביטול פסק הדין מחמת העדר תגובה לבקשה, מבוטלת.

8.               לאור האמור, פסק הדין עומד על כנו, ושומה עלי לבדוק את הבקשה במתכונתה המקורית, דהיינו עתירת לביטול פסק הדין, הארכת המועד להגשת תגובה לחיוב בערובה ולחילופין הפחתת הוצאות המשפט, תוך בחינת עמדת המשיבה ותגובת המבקש לה.

9.    בקליפת האגוז אציין כי לעמדת המבקש הוא בחר שלא להגיש תגובה לבקשה לחיוב בערובה מאחר ולא גילה עניין בתובענה שכנגד וסבר שאם לא יגיש תגובה תמחק התביעה שכנגד מבלי שהוא יחוייב בהוצאות, (סעיף 49 ו- 50 לבקשתו). מוסיף וטוען המבקש כי לא העלה על דעתו כי אם לא יגיב לבקשה, יחוייב בהוצאות לא כל שכן בשיעור שהושת בפסק הדין. לגופו של עניין, מעלה המבקש שורת טענות הן באשר לכך שלא היה מקום כלל לחייבו בערובה להוצאות ולכל היותר בסכום נמוך במידה ניכרת מסכום הערובה שהושת וכמו. עוד מעלה המבקש טענות באשר לסכום ההוצאות הגבוה שנקבע בפסק הדין.

10.   המשיבה טוענת כי המבקש עשה דין לעצמו שעה שבחר לא להגיב לבקשה לחיוב בערובה, הסכומים שהושתו הינם סבירים ולאחר שבית המשפט בחן אותם ואף תואמים את התעריף המומלץ של לשכת עורכי הדין.

ההלכה:

11.    בחנתי תחילה את השאלה האם לא היה מקום מצד המבקש להגיש ערעור על פסק הדין חלף בקשה לביטולו. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובות ובהלכה, הגעתי למסקנה כי הבקשה תואמת את המתחייב על פי הדין. עניינה של הבקשה הוא ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד לפי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד -1984 (להלן: " התקנות"), ובגדרה ניתן להגיש בקשה לביטול פסק דין שניתן מחמת אי ביצוע החלטת ביניים, מסוג הנדון לפני, במיוחד וגם ההחלטה לחיוב בערובה ניתנה למעשה במעמד צד אחד. (ראה ספרו של השופט גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" מהדורה שמינית           ).

ההלכה באשר לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, מבחינה בין ביטול מחובת הצדק לבין ביטול על פי שיקול דעת. המקרה הראשון נופל לגדר אותם מקרים בהם יש פגם בהמצאת כתב הטענות הרלוונטי למבקש. דוגמא לכך הוא כאשר כתב התביעה או הבקשה לא הומצאו כדין לנתבע ובהמשך ניתן נגדו פסק דין או ניתנה החלטה, מבלי להתייחס לגוף הטענות. במקרה זה מורה ההלכה כי יש מקום לבטל את הפסק הדין או ההחלטה, מחובת הצדק.  המקרה השני הינו ביטול על פי שיקול דעת כאשר בהקשר זה מציבה ההלכה שני מבחנים שעל המבקש לעמוד בהם. האחד - הסיבה למחדלו של מבקש הביטול. השני - סיכויי ההצלחה בתביעה באם יבוטל פסק הדין.  (ראה ע"א 3645/92 קלנר נ' לופוביץ , פ"ד מז (4) 133, 139 ; ע"א 146/85 ציון נ' אלבז , פ"ד מא (3) 746).

ההלכה מורה כי גם אם קיים מחדל של בעל הדין, אזי הנטייה תהיה, להסתפק בהטלת הוצאות, אלא אם לא יהיה בהן די כדי לפצות את הצד השני. (השופט גורן בספרו  "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה שמינית, עמוד 343). יפים לעניין זה גם דברי כב' השופטת פרוקצ'יה ברע"א 8292/00 יוספי נ' לוינסון , (לא פורסם):

"ההתייחסות להליך ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד נעשית על רקע ההכרה הבסיסית בקיומה של זכות גישה חוקתית לכל אדם לערכאות המשפט. זכות זו משקפת הכרה חוקתית בזכותו של הפרט לקיים דיון אמיתי, מלא והוגן בבית המשפט. האופי החוקתי של זכות הגישה לערכאות מקרין על הפרשנות העקרונית הניתנת להוראות סדר הדין, ומשליך על אמות המידה להפעלת שיקול הדעת השיפוטי המיושמות ביחס להסדרים הדמוניים הספציפיים. בכלל זה יש לדבר השלכה גם על המבחנים מתי ובאלו נסיבות ראוי לבטל פסק דין שניתן במעמד צד אחד מבלי שלצד האחר ניתן יומו בבית המשפט להעלות את הגנתו."

מן הכלל אל הפרט:

12.   נדרש אני לשתי בקשות לבטול הכרעה שניתנה במעמד צד אחד, האחת פסק הדין והשניה חיוב בערובה, שכן שתיהן נדונו ללא שהייתה מונחת לפני בית המשפט תגובת המבקש.

13.   לטעמי יש להבחין בין הבקשה לביטול ההחלטה לחיוב התובעים שכנגד בערובה לבין פסק הדין.